במכללת ספיר שמחה להודיע על פתיחת תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה בניין הסנאט שבאוניברסיטת בן גוריון, המארחת את תערוכות בית הספר לאמנות של ספיר בשל סגירת הגלריה עם פרוץ המלחמה. התערוכה התגבשה במסגרת קורס אוצרות לתלמידות השנה האחרונה בבית הספר. הסטודנטיות אצרו את התערוכה בהנחיית לאה אביר.

בתערוכה "מקצבים אנושיים" מוצגות עבודות שמתייחסות לגוף האדם כאל תבנית. ניסיונות האדם לקטלג את האחר העומד מולו (לפי מוצאו, מבנה גופו, גילו, תווי פניו) מוּנָעים, בין השאר, מהצורך האנושי לבחון ולקטלג כאמצעי הגנה אבולוציוני לזיהוי סכנה. 

ובכל זאת, בכל קבוצת מאפיינים, בכל תבנית, אפשר למצוא את יוצאי הדופן, שאינם עומד בהגדרות המפתח שנבחר. למעשה, הגדרות התבנית חושפות בעיקר את מאפייניו של הבוחן, את פחדיו וכוונותיו של יוצר או יוצרת התבנית, בעוד הנבחן תמיד מתעקש על ייחודיותו. מאפייני התבנית לא יצליחו לכלול את האישיות ואת הנפש, ובוודאי לא יוכלו לגלם את הטוב ואת הרע.

​

במסגרת עיסוקם בתבניות של גוף ושל מבט, האמניות והאמנים המציגים בתערוכה מתמקדים בחזרה ובהבדל ומציפים את הדמיון והשוני בין אדם לאדם ובין מבט למבט. אל מול הגוף העירום, מצטמצמת הבחינה של האדם לסכום איבריו ולמאפיינים שדבקו בהם (תנוחת הגוף, סממני זהות, מגדר, קעקועים וכדומה). פנים הגוף גם הוא תבנית שיש בה חזרה והבדל: עצמות, מוח, לב, או כבד שאינם גלויים לפנינו. בתערוכה זו, גם הסיפור שלהם חורג מהתבנית המקובלת והם מציעים אפשרות לשייך להם ערכים, שקודמת אפילו למראה.

כל אלה מצטרפים לתערוכה שהצפייה בה מערערת את המבט השיפוטי ומציעה להחליף אותו באהדה, אהבה וחמלה כלפי עצמנו וכלפי העומד מולנו. היא מציעה את ההבנה שהתבנית לא רק יוצרת חזרה אלא גם ייחודיות, חד-פעמיות, מידה של ספק.