הציור של בעז נוי מתחיל בחוויה פרטית, רגע של מפגש לא מתוכנן שמתרחש תוך כדי שיטוט עירוני. זהו שיטוט במקומות שמוכרים לו, ובכל זאת הוא מזמן הפתעה ומייצר מפגשים אקראיים עם אורבניות מקומית – מרפסות, סוככים, מזרקות, עמודים, כבלי חשמל, דודי שמש, עצי פיקוס או זית, אבני שפה ותמרורים.

 

הנוף האורבני שנוי מצייר נע בין חיפה, עיר מגוריו, ירושלים ותל אביב. כל אחת מהערים מטעינה את הציור בחוויה אחרת – ציורית, צבעונית, רגשית, חומרית, אנושית. מופיעים בהם גנים, סמטאות, רחובות ובניינים. רובם שוממים מאדם, ובכל זאת הנוכחות האנושית מאוד מורגשת בהם. הנופים העירוניים של נוי נמצאים במרחב ציורי שבין פיגורטיבי למופשט ובין ריאליזם לאקספרסיוניזם. במעבר אל הבד בניינים הופכים כתמי צבע, והמרחב העירוני לקומפוזיציות של נוף. במקום הדימוי הוא מתעסק לא פעם דווקא בשאלות של צבע, חומר וקומפוזיציה.

​