מנחת סולת
ענבל לימור פפר ומיכל בלייר
תערוכה זוגית
אוצרת: ריטה כץ
גלריה גבול לאמנות עכשווית, קיבוץ חניתה
מיכל בלייר, יש ימים רבים, מראה הצבה 2022, צילום: שי בן אפרים
על התערוכה
התערוכה 'מנחת סולת' באוצרות ריטה כץ, נפתחה ביולי 2022 בגלריה 'גבול' בקיבוץ חניתה. במהלך השנה שלפני התערוכה, מיכל בלייר וענבל לימור פפר הגיעו לקיבוץ לשהייה בפרקי זמן בהם טיילו במרחבי הטבע והקיבוץ, בהרים שצופים לגבול עם לבנון ובמערות העתיקות. התערוכה היא תוצאה של החוויות והשהייה במרחבים אלה.
''מנחת סולת'' היא מנחה שהיו מעלים לבית המקדש והיא המנחה הכי הכי בסיסית: בטקס המנחה לוקחים סולת, שמן ומים ועושים מהן עיסה, ממנה יוצרים בעזרת כף היד צורה קטנה ובלתי מוגדרת שאותה מעלים למנחה. זו מנחה יומיומית, פשוטה, שאינה קשורה לאירוע מיוחד כמו לידה או מוות אלא מיועדת למי שרוצה להודות על החיים.
כך גם האמניות עושות בעבודתן. הן משתמשות בעיסת נסורת, עיסת בוץ וקפה – לוקחות חומר רטוב, מערבבות עם יבש ופועלות עם כוונה לתוך הידיים. הן אוספות שאריות כמו ענפי גזם שנזרקו ובונות מחסות, 'מעלות מנחות' ונמצאות ברגע הזה.
כתבה על התערוכה בפורטפוליו: הר הקסמים, חגית פלג רותם.
מצוות מה שאינו ניראה, מה שאינו נשמע, מה שאינו נחשב
השלדים ששתיהן הניחו כאן בחלל וקראו להם "בית" - האחד עשוי ענפים שאכלה התולעת, והשני מבמבוקים חתוכים באופן שווה - חושפים מערכת מסוימת. זוהי מערכת המחפשת נקודת כאוס פנימית בכדי להגביר נוכחות. זוהי נקודה בתוכנו, שאין לה אפשרות להישמע, אך היא הניעה את יצירת המבנה, ומרגע שנחשף - היא גם תגרום לו להתרסק. לכן נוכחות היוצרות בו, תלויה במצוות הציר המרכזי לדקק את הקירות לכדי שקיפות ולהישמע להוראה חדשה.
בלייר מסתובבת סביב זנבה, סותמת בדבק ונסורת כתושה פקעות זחלים נטושות, מניחה ענפים כמו עצמות, אוספת גלעיני פירות וטובלת אותם באותו חומר-סתימה שעל הגולם הריק, מחפשת את מה שיכתיב לה מגבלות מרחביות כדי שתוכל לפתור את תנועת הזנב הכאוטי במערבולת. לימור-פפר מחפשת אחר שימור האנרגיה של אותה המערבולת, רוצה להפוך את הטעות לתיקון יפה. היא צדה אחר משפט מתמטי מהודק, שיאפשר להצית מערבולות כשחוקי השימור נפרמו כמו משפט-נתר בו חוק שימור גאומטרי נובע מהסימטריה במבנה של המערכת. אך איפה הבשר שמחזיק את כל זה?
שתיהן מסתובבות סביב נקודת הכאוס הפנימית שלהן, מנסות לתפוס אותה כדי להתעלות מעליה, כמו בתוך מערבולת, ולהיכנס אל הבית. אך לבית אין קירות, הוא לא משמש כמחסה, הוא מערבולת שאינה יכולה להיראות. השלדים הריקים שהניחו, הם רק גולגולת ופתחיה, עצמות בלי עור. המעטפת סביב נסדקה ונשברה. הן לא עוסקות בייצוג הדבר אלא במה שייעשה בתוכו. יצירותיהן של בלייר ולימור-פפר אינן קמעות או מגן. בעבודתן הן בודקות את נקודת הכאוס הראשונית שנחשפה במערכת שנוצרה, ומבקשות להגביר את מהירותן על ידי איבוד שטח הגוף - וזוהי מנחתן.
משהו נחשף כאשר מתבוננים בעצמנו מול נקודות כאוס ראשוניות. מתבוננים במבנה מערכת המחזיק את נקודות האשמה לצד התיקון, חותר לקיטוב האנושי של חיים-מוות-תשוקה וקופא במקומו נוכח הכאוס. ראו את מלאכת החפצים סביב השלדים כתוצאת המתח שבין הפרא והנימוסין בפעולה של סתימת חורי הגולם ובחיבור העיקש בין מקלות ישרים ושחורים שנפלו מהעץ לקערות הבוץ. שפת הדברים היא ריקה, הכאוס הוא גם נקודת הדממה. אנו עומדים נבוכים מול פראיות החור שבתוכנו והטבע משיב בחיים. הכול נמס לתוך עצמו כמו הזדווגות שתי מערבולות לאחת, פעולה הקורית כאשר אחת חזקה מהשנייה. בחזרה הביתה, אנו מאבדים כמותן את שטח הגוף, מדקקים ומחברים את הקירות השונים של המחסה לכדי נקודה אחת. הצטרפנו לכאוס ופירקנו את המתח. הגברנו מהירות כשהתקרבנו למרכז.
מורסאן | עוד-שמש
יולי, 2022
ענבל לימור פפר, דֶּרֶךְ, מיקס מדיה, 2021-2022, צילום: שי בן אפרים
מיכל בלייר, הֲטָלָה, מיקס מדיה, 2021-2022, צילום: שי בן אפרים
מיכל בלייר, מִשְׁאֶלֶת לֵב, מיקס מדיה, 2021-2022, צילום: שי בן אפרים
ענבל לימור פפר, דֶּרֶךְ (פרט), מיקס מדיה, 2021-2022, צילום: שי בן אפרים