על התערוכה

​

זיוה בן-ערב רבינוביץ מהלכת בין חומרים במחוזות קרובים אצל עצמה. אלה מהדהדים בה, היא מפיחה בהם חיים ומשמיעה את קולם החוצה.

 

בן-ערב מאמצת לחיקה את חוט אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, זה החוט שפרש תסאוס בעת שנכנס למבוך ושסייע לו לשוב על עקבותיו. חוט אריאדנה המשול לדרך פתירת בעיות באופנים פיסיים-מטאפוריים, מוביל את בן-ערב אל חומרים אותם היא מכירה היטב מחיי היום יום שלה ובעזרתם היא מעלה שאלות ומחשבות פרטיות.

 

מלח, חוטי תפירה, שברי חרסים, פומפייה, מגהץ וציפית מהקיבוץ - הם חלק מפריטים  רבי הסמליות המהווים בסיס ליצירה של האמנית. בן-ערב מטפלת בפריטים מהמטבח ומחדר השינה באופן טקסי וקדוש. כל גרגיר מלח משוך בקפידה על חוט תפירה וחרסים ממטבחה מקבלים מעמד חדש כמו זה של ענק המקשט את נשיותה.

 

בתערוכה, בן-ערב מנתקת את חומרי היצירה שלה מסביבתם הטבעית, מעמל היום יום. היא מנתקת את המלח מהטעמת המזון, את הציפית הלבנה משינה מתוקה ואת חוטי התפירה פורמת ומרחיקה מתכי הבדים. האמנית מעמידה את החומרים הפשוטים והשקופים, בין קירות הגלריה, בטקסיות שם הם מקבלים קול ומשמעות חדשה. יחד, כמקהלה, פותחות היצירות בשירה שקטה ונוקבת הנוגעת בשברים במהלך החיים, בעצבות, נשיות ובית.

​

את התערוכה בגלריה לאמנות ניתן לקרוא כחוויה אסתטית ומינימליסטית. המינימליזם של בן-ערב מעמדו ברווח שבין דיוק הקריאה של הצופה את היצירה, מבלי להעמיס עליו פרשנויות איקונוגרפיות, לבין ניקיון צורני, צמצום והעלאת שאלות של אסתטיקה. חומרי היצירה שלה אינם עוברים מטמורפוזה. הם נותרים גולמיים אך משנים את מקומם, מתרחקים מכיור המטבח, מארון המצעים וממיטתה, מופרדים ומחוברים זה לזה בעדינות מאופקת המצביעה על אישיותה האמנית.

 

המלח על ריצפת הגלריה תחום ומעוצב, הצורה המוקפדת מצביעה על הקונטרוברסליות ועל הסערה הנשלטת אצל האמנית. המלחייה הזורעת ומתבלת בתפזורת על צלחת האוכל, כאן, על רחבת הגלריה אסופה ומהודקת, אף גרגיר אינו יוצא מהתחום אותו הגדירה האמנית. שולחן המלח מונמך אל הרצפה. ההנמכה מייצגת נאמנה את החומרים היומיומיים-השקופים, להם האמנית מעניקה במה ומעמד מחודשים ביצירה.

​