תערוכה קבוצתית, פעולת שכבה, בית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות

הפרויקט 'המעשה הקופפרמני: זיקות' מבקש להתחקות אחר המהות והפעולה האמנותית הקופפרמנית ולתהות על מאפייניה השזורים ונוכחים בעבודותיהם של האמנים.יות - גלעד אפרת, יצחק (איצ'ה) גולומבק, יונתן הירשפלד, אורלי מיברג ורונה פרלמן המציגים.ות בתערוכה פעולת שכבה ובתערוכת היחיד אופק של האמן סאהר מיעארי.

אוצרת התערוכות: טל בכלר
 

פעולת שכבה

גלעד אפרת, יצחק גולומבק, יונתן הירשפלד, אורלי מיברג, רונה פרלמן

קופפרמן בהווייתו היה 'צייר-פועל' שלא חיכה להשראה או ל'רגע הנכון', אלא עשה יום-יום את דרכו לסטודיו כשהוא נכון לעבוד, לצייר.  נוכחותו העובדת של קופפרמן מגיחה ביצירותיהם של האמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה וחולקים עימו את תפיסתו לגבי מושג הזמן והפעולה האמנותית. 

"בציור שלי אין נושא, או יותר נכון הנושא הוא זמן עשיית הציור", מעיד קופפרמן.

הזמן מרכזי גם בעבודותיו של גלעד אפרת. הוא שוטח בהן שכבות, ואז גורע, חושף ואוטם. תהליך ההתייבשות, שעבור קופפרמן היווה פסק זמן למחשבה, הוא משך הזמן שאפרת נאבק לבצע בו את מבעו הציורי, להצדיקו טרם התקבעות החומר. כך הוא מבקש "לספר את כל הסיפור בכל פעם מחדש, ובכל זאת להיות מסוגל להתקדם".

יונתן הירשפלד מושפע מקופפרמן בהיבט של אמונתו בציור ובמופשט. כאן הוא מציג עבודות מהסדרה 'דין', המבוססת על 'יום הדין האחרון' של מיכלאנג'לו. על מצע רווי שכבות מתחוללת התרחשות רבה: 'הכוח האנכי' והצבעוניות האפרפרה סגלגלה, המזוהים עם קופפרמן, נוכחים כיסוד המחזיק את המתרחש, ומעצימים את אימת הקץ.

עבודותיה של אורלי מיברג, גם היא 'ציירת-פועלת', מתחילות באקראיות, ומתוכה נובעות רמיזות של נופים משובשים. "הסדר בא מתוך הכאוס", במילותיו של קופפרמן. מיברג טובלת את הבד בדיו, המתווה מרקמים טופוגרפיים, ואז מכסה חלקי ציור בבדים, אלו יוצרים שכבתיות עדינה. כך נוצר הציור כמהלך מוזיקלי: פעולה גוררת פעולה או השתהות, המקבלת צורה כחלק "ריק" בציור. 

ברבות מעבודותיה מציירת רונה פרלמן על גבי שכבות של ציורי עבר, ההופכים לזיכרון הטמון בציור המתהווה. מהלך זה מעורר בה את השאלה מתי לעצור ולתת לציור להתקיים. הגריד ופירוקו נוכחים ביצירתה, לעיתים קודם המוטיב הסדור למפורק, ולעיתים רק בשלב מאוחר של הפעולה הציורית היא "קוראת אותה לסדר" ומיישרת את מה שנפרע. 

המיצב של יצחק גולומבק במרכז החלל מוסיף ממד ארכיטקטוני לדיאלוג עם המעשה הקופפרמני. מבנה תבניות הביצים משקף ארעיות, פעולה ומשך, הנערמים לידי גריד תלת ממדי. בעבודה נוספת, 'פרה', הופך גולומבק, כמו  קופפרמן, את חתימת האמן לנוכחות כשלעצמה, לחלק מהמבע והזהות האמנותיים.

העבודות בתערוכה מציפות מהלך המשותף לכל האמנים והאמניות – רפלקסיה על עצם הפעולה האמנותית, וקוראות לצופים להתבונן בה ברוח דבריו של קופפרמן: "הדבר הוא כמו שהוא, אך גם לא כמו שהוא. הוא תמיד רק הצעה, דרך פתוחה".

אופק

סאהר מיעארי 

אופק, תערוכת היחיד של האמן סאהר מיעארי, עוסקת בהגירה, נדודים ובית. בראשית דרכם האמנותית עסקו מיעארי וקופפרמן במלאכת הבניין לפרנסתם, עשייה שהשפיעה על תוכני היצירה של שניהם ועל מאפייניה הצורניים, כדוגמת הקווים האופקיים. זו הפעם הראשונה שאמן מציג בחלל תצוגת העבודות של קופפרמן. 

בכניסה לתערוכה מוצבת סירה העשויה פיסות-עץ, בקרקעיתה בטון, והיא מעורסלת בתוך פיגומים המנוונים את תפקודה. העבודה סירה מס' 5 – עקירה היא זיכרון של סירת דיג ששימשה את קרובי משפחתו של מיעארי בעכו עד לפינויים בשנות ה-70 לכפר מכר, מקום הולדתו ומגוריו. הפעולה המשבשת של מיעארי מבכה את חיי הפליטות וההגירה, ומבקשת עגינה, בית.

בחלל הסמוך לאטלייה יצר מיעארי מיצב תלוי מקום -  רפסודה בבסיסה עבודת טפסנות עץ ומעליה שני משטחי בטון: האחד חלק ומהוקצע, ובשני מוטבעים סימני הקרשים שתמכו את יציקתו. אלו הם שני אלמנטים מרכזיים בבניית בית: רצפה וקיר. המשמעויות השונות של המושג רפסודה – האחת שכבת בסיס למבנה על קרקע לא יציבה והשנייה כלי שיט פשוט המשמש לעיתים להצלה – טוענות את העבודה במתח שבין חוסן ופגיעוּת, יציבות ונדודים.

הפועלים בעבודת הווידאו בְּאַחַת יָדוֹ עוֹשֶׂה בַמְּלָאכָה אינם נראים, אלא רק הפונקציונליות של מלאכתם – בניית מקלט. מיעארי מצר על שקיפותם של הפועלים הערבים בחברה הישראלית, ומבקש לעורר בה שינוי. במהלך התערוכה תוחלף עבודה זו באחרת, המהווה פרק משלים, ובה מתעד מיעארי את עצמו מקים את התערוכה הנוכחית. הפעם הוא "הפועל", המייצר אלמנטים של "בית", שלעולם לא יתפקד ככזה. העתקת השיח מאתר הבנייה לחלל הגלריה מעלה שאלות על זהותו של מיעארי ועל מעמדו כאמן בחברה המקומית.

מיעארי מטפל גם בעץ האורן הזקן הניצב מחוץ לגלריה וניבט מבעד לחלונה כמשקיף על הסביבה כולה. בעבודה הסתגלות הוא "חובש" את הגזע הרעוע של האורן בבטון ומאפשר לו להישאר נטוע בסביבתו המוכרת. פעולתו יכולה להתפרש כביטוי לכמיהתו לחברה חומלת, יציבה, המחוברת למקום, על כל הקשריו המורכבים, ומאפשרת לפרטיה להיות.

האתוס הציורי של קופפרמן של "צייר עושה במלאכה" כדבריו, מעלה על הדעת את מיעארי המתייחס לעצמו כאל "אמן-בנאי", "פועל אמנות במסווה של 'פועל בניין". ניכר כי עבור שני האמנים הכורח לעבוד מכתיב את אופן פעולתם האמנותית -יצירה כשגרת חיים הנעשית מתוך הכרח גמור.