אבישי פלטק, אוצר אורח באטלייה שמי, הזמין שלושה פסלים צעירים - דיה בלזר, דפנה שביט ופז שר, להציג בה. בעבודותיהם מתקיימים מאפיינים ההולכים ונמשכים מגוף עבודותיו של יחיאל שמי: אותה חומריות רוויה, הנטיה למלאכה עמלנית, והתפיסה של האמן כמי שתפקידו ליצור אובייקטים בעלי הוויה ממשית.

אצל שלושת האמנים הללו בולטת אמת המידה, שהיא אדם, הפסלים עשויים עבור אדם. נראה ש(כמעט) אפשר להשתמש בהם: האחד הוא מעין כלי עבודה, על השני אפשר להניח את הראש ולנוח, ובשלישי - מתבקש להניע את הגוף. יותר מזה, בהצבות שלהם נוצר מקום מסוים, התחום באמצעות יריעה, סימון או 'יסודות' בפינות. מקום עבור מספר של אנשים, חברה. בתהליך העבודה על תערוכה זו הם גם עבדו כקבוצה. הרבה מהעבודות משותפות, חלקן התחילו כפסלים של אמנית אחת, ובימי ההקמה הותכו מחדש לעבודות משותפות של שמי והאמנים.

האם יחיאל שמי הוא מרא דאתרא, אדון המקום? האם האמנים הצעירים הם הארחי פרחי? כן, אך לא רק. שכן אלה הן הגדרות דינמיות, כאלו הנעשות שייכות לך בהתאם לפעולתך. למשך תערוכה זו גם היוצרים עצמם נעשים מרא דאתרא - באמצעות פעולתם האמנותית הייחודית, כזו המזמינה השתתפות או שימוש. 

​

בתערוכה זו המרא דאתרא והארחי פרחי נחוצים זה לזה, הכרחיים זה לזה, ומשחררים זה את זה מכלא זמנם. אדון המקום - בעל האתר, הקבוע, הנייח, הנמצא, ומולו - הארחי פרחי, בכל הקסם של צעירותם, קלילותם, ניידותם, זמניותם באתר זה. כניידים אמיתיים הם עוברים-פורחים, ושורשיהם מתפרשים כשהם מטפסים על העץ ומנענעים את הצמרת.

​

התערוכה התאפשרה הודות לתמיכת הקרן.