מְצָד שער העמקים 

 

בתערוכת היחיד שלו בגלריית העמקים, ממשיך מארק יאשאייב את המהלך הצילומי–פיסולי המאפיין את עבודותיו בשנים האחרונות.  תוך שיטוט ברחבי הקיבוץ, הגיע יאשאייב אל אתר ארכאולוגי הנמצא בשוליו– מְצָד מן התקופה ההלניסטית – אשר הפך מיד לאבן שואבת )תרתי משמע(, ולנקודת המוצא לתערוכה. העיסוק בארכיאולוגיה ובשאריות של תרבויות היסטוריות אינו זר ליאשאייב. ברבות מעבודותיו הוא מקיים שיח המציג מאבקים בין ערש תרבות המערב לבין מרחבי הסטודיו שלו אותו הוא מרטש וחושף, ולבין פרגמנטים מתרבויות מרכז אסיאתיות כמו גם אידיאולוגיות סוציאליסטיות שחלפו מן העולם. 

 

הארכאולוגיה המקומית הובילה את יאשאייב אל  חדר תצוגה זנוח בקיבוץ הנקרא “המוזיאון לעתיקות”, ולמפגש עם ה”בן של הארכאולוג” – ויחד עם בור המים העתיק שבמְצָד, תועדו כולם ונכנסו אל תוך מהלך העבודה של יאשאייב המבוסס על פרקטיקה של צילום בלוקיישן, הדפסה, הצבה בסטודיו, התערבות, צילום, הצבה בגלריה, ושוב צילום, עד לכדי יצירת דימויים רב שכבתיים כתל צילומי בפני עצמו. אותו מהלך, הפועל כטבעת מֶבְּיוּס, יוצר קשר בלתי ניתן לפירוק ואין סופי בין המרחב הארכאולוגי, הסטודיו של האמן, וחלל הגלריה. שלושת המרחבים כמו נארגים זה בתוך זה בעבודות השונות באופן נטול היררכיה המרגיש מקומי וזר בו זמנית, ויוצרים אפשרויות קריאה מורכבות של העבודות בעזרת אלמנטים שונים אותם שוזר יאשאייב במארגי הדימוי.  

 

העבודות בתערוכה עוסקות במאבק הנע בין שני קצוות. כמו בשמה של התערוכה, האבן היא כלי נשק כמו גם שכיית חמדה. יאשאייב נע על ציר זמן בין ממצאים עתיקים אשר נזנחו, המרחב הקיבוצי הסוציאליסטי שננטש, וחלל הגלריה בו הוא פועל כמו מבצר אותו ביצירתו. הארכאולוגיה משמשת כבסיס אידיאולוגי להצדקת נראטיב מסוים, אך מה בדבר הממצאים שאינם מעניינים יותר איש? אלו אשר אינם משרתים איזשהו נרטיב מלבד את תשוקתו של בנו של הארכאולוג שחפר אותם? האידיאולוגיה הקיבוצית, גם היא כבר אינה קיימת, וההתרפקות הנוסטלגית אך גם מלאת האמונה של יאשאייב על מאבקי הפרולטריון מוצגת כהומאז׳ לפסל הנודע של שדר (הכוונה לפסל “The Cobblestone Is the Weapon of the Proletariat” של הפסל Ivan Shadr). 

 

דימוי “החלל הפצוע” מעסיק את יאשאייב רבות; חלל הסטודיו שלו הולך ונחפר, נגרע מפרויקט לפרויקט בהשראת צילומים של ערים מופגזות, כאשר קירות שנפלו פוערים את תוכן הבית בשלמותו, ומפעולות “גורדון מטה קלארקיות” (בהתייחסות ליצירתו של האמן Gordon Matta Clark) אשר חותכות בקיר צורות לשם הבעה אמנותית, ומתהווה בתנועה שבין הרס אלים לבין הרס אמנותי המצטלמת לאחר מכן בעבודותיו. גם בחלל הגלריה עצמו ממשיך יאשאייב את ההרס האסתטי, כאשר הוא מציב מעין בריקדה של חלקי ריהוט עץ וינטג׳ (הנע בין שאין בו שימוש לבין אובייקט נחשק משווקי הפשפשים) שמטרתה אינה ברורה – לאטום את הגלריה או למגן אותה, לחסום או למנוע פלישה מבחוץ. 

 

דרך הצילומים המטופלים, ההצבה בחלל, ונוכחותו של מקרן שקופיות המקרין דימוי מתוך אוסף שקופיות של צלם לא ידוע שהתגלגל לידיו, יוצר יאשאייב תערוכה המורכבת  מחלקים שונים – חלקי כדים, חלקי רהיטים, חלקי תרבויות. זהו מעין דיאלוג על פירוק, הרכבה, רפאות, והתגוננות, כשפעולותיו מחיות מחדש את הזנוח ומשמשות לאיחוי הפרגמנטים השונים לכדי יצירת שעטנז וואבי סאבי (השקפת עולם ממסורת האסתטיקה היפנית המתמקדת בקבלת הארעיות וחוסר שלמות) המקבל עליו בהכנעה את ציר ההיסטוריה, הקונפליקטים, והעזובה במופע של יופי מדויק.