קחי אותי
טליה רז
תערוכת יחיד
אוצר: מיכל הורביץ
גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות

קחי אותי_מראה הצבה 5.jpg

טליה רז, קחי אותי, מראה הצבה, צילום: הדר סייפן

בתערוכה ״קחי אותי״ האמנית טליה רז מביאה לשיא נוסף תהליך מתמשך של חריגה מגבולות מדיום הציור, המדיום המרכזי בעשייתה, וצוללת לעומק הנרטיבים השונים המעסיקים אותה. חלל הגלריה עובר טרנספורמציה והופך למבנה פיתולי דמוי-מערה, המזמין את הצופה לגלות את יצירות האמנות בעזרת הפנס שבידו. לאורך המסלול העוטף את הצופה, רז טומנת ציורים ואובייקטים פיסוליים שיצרה בשנה האחרונה, ״אבני דרך״ המלמדות על עולמה הפנימי. בעומק החלל, בתפקיד הלב הפועם של התערוכה, מוקרנת עבודת וידאו חדשה החותמת את מסע הצופה במערה.

 

נקודת המוצא לתערוכה נבעה ממשאלתה של רז להתרחק מן האינטנסיביות של היומיום, העבודה וחיי המשפחה, ולהקצין את תחושת הניתוק המאפיינת את עבודת הסטודיו שלה. בעקבות הרצון הזה ביקרה רז בכמה מערות בגליל העליון ואף בילתה לילה לידן, בניסיון לשוב אל מצב נפשי קדום ולהציף תכונות-פרא ששקעו בקרקעית התודעה האנושית. ההתרחקות מרצון אל המערה, מקום מגונן אך בה-בעת פרוץ, הציבה אותה מול כוחות הטבע ולפיכך, מול רבדים עמוקים בנפשה. לצד תחושות ראשוניות של שחרור והיפרדות מנחמת מן העולם שבחוץ, עלו גם פחדים וקונפליקטים פנימיים. 

 

השהות במערות התניעה אצל רז מהלך רוחני, חושי ויצרי המקבל ביטוי בתערוכה כולה, ובייחוד בעבודת הווידאו שבעומק המערה. הווידאו עוקב אחר דמות, בגילומה של רז, העוטה מסכה שבטית גדולה ומשוטטת בשעות היום בוואדי צהוב ורחב-ידיים, ועם לילה מתכנסת במערה המשקיפה עליו. במהלך הלילה, הדמות נעה באיטיות סביב מדורה קטנה שהדליקה בפתח המערה. היא מלטפת את האדמה שעליה היא יושבת, מתפלשת בה או שוכבת בדממה ומתבוננת באש. 

 

לכל אורך הווידאו מלווה אותנו התחושה, כי הדמות ממתינה לדבר-מה העומד להתרחש. הדמות, ואולי אף האמנית עצמה, מבקשת להתמסר לציפייה, לכמיהה להיות אחד/ת עם הטבע וכך לטשטש את הגבול בין האנושי לחייתי ולהשיל מעליה כל עול חברתי, מגדרי או תרבותי. היא משחררת קריאה כמעט סונארית אל העולם הגדול, אל חיות הבר הקרובות שיצרפו אותה ללהקתן או אל אמא-אדמה שתאסוף אותה לחיקה, ומאפשרת לרוחות המקום לשכון בתאי גופה. כאשר 


 

השחר מפציע, כבר התחולל בה חילוף חומרים מטאפיזי ונדמה שהיא אינה מי שהייתה. במובן מסוים, עבודת הווידאו משמשת בתערוכה כצוהר, חלון סימבולי בין המלאכותי למקורי, בין מרחב 

המתכנס לתוך עצמו לנוף עוצר נשימה. באופן דומה, אנו זוכים להצצה לעולמה הרגשי של הדמות, המחדדת את חושינו בדרך חזרה החוצה מן המערה. 

 

בשאר חלקי המערה שולטת ידה הציורית הייחודית של רז, המאופיינת בדחיסות חומרית גבוהה, בצבעוניות עזה ובמשיכות מכחול רחבות. באמצעות שפה אקספרסיבית היא מאחדת רקע ודמויות, מרקמים וצורות, ויוצרת כוריאוגרפיה פנימית של סיטואציות גדושות המעודדות אותנו לעקוב אחר הפרטים הקטנים העלולים לחמוק בחשכת החלל. רז יוצקת בעבודותיה ארכיטיפים, תכנים ביוגרפיים ופנטזיות כמוסות. נדמה כי עולה מהן נרטיב בדוי, אגדת עם לא שלמה או משל ללא מוסר השכל. רז מפגישה אותנו עם דמויות נשיות משוחררות, שדים ורוחות, הנמצאים בעיצומן של פעולות מיניות או טקסים לא ברורים, ולצד אלה, נוכחותו המובהקת של הגוף הנשי כמו מערסלת את הצופה ומדגישה את תכונותיה הרחמיות של המערה. האמנית שואפת להתחבר לכוח היוצר הבראשיתי, להתחקות אחר הציור הקדמוני ואחר שפת דימויים קולקטיבית שעל בסיסה היא יוצרת את שפת הדימויים שלה. 


 

התערוכה הופקה בתמיכת קרן בשביל האמנות, לתמיכה באמנות בפריפריה

מאת: הדסה כהן

קחי אותי_מראה הצבה 3.jpg

טליה רז, קחי אותי, מראה הצבה, צילום: הדר סייפן