בעקבות גזירת גורל גלובלית, יחידים מכל קצוות הארץ חברו למה שנראה מרחוק כתהלוכה אין-סופית. שיירה של אסופים שכופרים במקומם בעולם צועדים ללא מטרה ברורה, אולי האפשרות היחידה לפעולה במרחב נטול פשר שמסרב לכל מהלך פרשני. הלעג לאפשרות שבתוך הסדר הענק והלופת הזה למישהו - אדם או אל - באמת אכפת ממה שיש לך להגיד, הוא הבסיס שממנו נשאבו המחשבות לפרויקט עידן העבד. גוף העבודות הזה התחיל להתגבש עם פרוץ מגפת הקורונה, אולם בשלבים הראשונים לא שיערתי שהאירועים שעתידים להתרחש יהיו כל כך רלוונטים לו. האין-מקום שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים, לנוודות.

בספרות קיים ״מסע הגיבור״, אותו יחיד סגולה  – כמו בודהה, משה, ישו, אודיסיאוס –שיוצא להרפתקה וסוחף אחריו מאמינים, נוחל ניצחון לאחר משבר ובסופו מגלה דרך חדשה. אבל בראש השיירה הזאת אין גיבור ואפילו לא אנטי גיבור. אין שום בשורה. אין אויב, אפילו לא פנימי. זו שיירה של עבדים ללא אדון. לעבד ללא אדון אין שאיפה להפוך לכזה: העבדות היא מהותו, הוא מקבל את מטלת החיים שנגזרו עליו מתוקף היותו בן אנוש צייתן ואין בו ייאוש. כך גם כל דמות בשיירה ניצבת בפני עצמה ובפני התפלות של חייה, כאילו היה זה הסיפור שלה.

 

המחשבה על עבד ללא אדון ריתקה אותי; הניסיון להפריד בין שני מצבים קיומיים שהתרבות כולה מושתתת עליהם. מה קורה לעבד במצב של היעדר אדנות, כזו שמכתיבה בביטחון את הדרך? זו התפתחות אבולוציוניות שנובעת מתוך החיפוש הכושל לפשר, ומתוך אי האמון שיש לפרט בשיטה שהחברה מציעה לו. העבד במצבו הגולמי מכיר בהריסות של העבר, של ההווה, של העתיד ואינו מצפה לשום דבר. הוא זז קדימה בקצב של שישים שניות בדקה תוך קבלה של ייעודו לשאת את הגוף שהוקצה לו בזמן שיש לו על כדור הארץ. הוא גלגול אבולוציוני סופי שמכיר באי החשיבות שלו ובכך שהוא כלי תחבורה של הזמן.