טליה קינן, סדק, מוזיאון וילפריד ישראל לאומנות המזרח, קיבוץ הזורע. צילום: דימה ולרשטיין.

"בחלון הצפוני, רוחות פרצים קפואות שורקות בין הסדקים, 

באגם הדרומי, מצטופפים אווזי בר בין קני סוף מושלגים.

ממעל מתכווץ ירח ההר כדי פס דקיק בעטיו של הקור, 

עננים קופאים ומאיימים לצלול מן השמים אל הארץ. 

גם אם ירדו בודהות לעולם זה באלפים, לא יוכלו להוסיף או לגרוע ממנו דבר".

הקואין אקקו

תערוכת היחיד של טליה קינן מרווחת את הסדק שבין הממשי למדומיין. היא יוצרת חלל שמזמין את הצופה לשוטטות כבתוך חלום, לשהייה מדיטטיבית ברגעי ביניים שזמניותם נוכחת במלוא עוצמתה ולליקוט רשמים המתגלים לאיטם ונספגים פנימה. אלה קצוות המבט שקינן מעוניינת לגרות. 

מדיום הרישום נמצא בבסיס עבודתה כתרגול יומיומי, המושך אליו דימויים וחוויות מן השגרה והסביבה הקרובה ומושתת על התבוננות במה שהוא לכאורה שולי וחסר חשיבות. היא משייטת בין רישומים להקרנות וידאו ואור בחלל ומתעתעת בממשות קיומם של המופעים שהיא יוצרת. 

באולם הראשון בולטת נוכחותה של צורה מוארת המופיעה על שני קירות סמוכים, מתהפכת ויוצרת שני מראות מהפנטים: באחד נדמה כי הופכת לשולחן צף והאבן הכהה המונחת עליו מאבדת ממשקלה. באחר היא הופכת לחלון בוהק, כמו פתח לממד אחר, אשר מאחוריו משיב לו רישומו בגיר לבן מעין הד עמום.

קינן יוצרת עולם תווך שאמנם נתפס בדמיון אך ממשותו מורגשת. בעולם זה "של דימויים מרחפים, תלויים באוויר", הדמיון מחבר בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין הנתפס בחושים. בקיר האולם המרוחק נפער שער שדרכו אפשר להיעלם בחשכה אל הלא־נודע. בצידו השני של האולם הופכת החשיכה ליריעה תלויה, כמסך לילי המוחזק על יד אבן מוקרנת, אשר למעשה כל קיומה הוא אור.

בספרו מחשבת הלב ונשמת העולם, מבקש ג'יימס הילמן להזכיר לנו את כוחו של הדמיון לקרב אותנו אל יופיו הפנימי של העולם: "אותו ניצוץ נשמה יחודי, אותו דימוי מכונן המגלה עצמו מבעד לכל דבר ודבר דרך צורתו הנראית לעין. ההכרה המדמיינת שלנו, הפעולה הילדית של דמיון העולם, מפיחה חיים בעולם ומשיבה לו את נשמתו". 

קינן יוצרת מתוך קשב ורגישות עמוקה לתהליך הרישום עצמו, שבאמצעותו היא מבקשת לתת למהותם של הדברים להתגלות בפניה. היא קרובה אל רוח המזרח באופן ההתהוות של דימוייה; יש בהם חתירה אל תמצית המבקשת לרמוז על דבר־מה שמעבר לנגלה, סוד המתגלה לאיטו, כמו מפתח, שביל או שער הנושאים אותנו אל זיכרון תחושתי מעורפל. כל כך מעט צריך כדי לעורר את הדמיון. להקשיב לדימוי, לאיכות שלו ולתדר המסוים שהוא מביא אתו.

המחסן הצף במרכז החלל מורכב מאוסף רישומים שצירפה קינן למעין אוהל תלוי. כל אחד מצדדיו מתאפיין בהלך רוח משלו: ביריעה הקדמית הכהה מתמוססים אל החשיכה שיירי דימויים, כמו היו אלה צלליות או הדים של רוחות המבקשות להישמע מבעד לחלונות הנייר ואילו על הצד האחורי הבהיר מתפשט צמח מטפס המאחה את פיסות הנייר בקווי צמיחתו. ברישומיה מציעה לנו קינן חוויה של פליאה, התבוננות פתוחה וסקרנית אשר ההתמסרות אליה מאפשרת להבחין בניואנסים ובדקויות. לרגע נוצר רישום מצלליות וכתמי אור שפרטיהם מתלכדים אט אט תוך כדי שוטטות.

"אם הבטת ברור לתוך ארבע רוחות השמים, התוכל להיות בלי דעת?" לאו צה                                                                                                                                                                                    

שיר מלר־ימגוצ'י

טליה קינן היא אמנית רב־תחומית בוגרת תואר שני באמנות מטעם בצלאל ומרצה. היא הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל ועבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים חשובים. כמו כן זכתה בפרסים רבים, ביניהם לאחרונה בפרס עידוד היצירה של משרד התרבות (2022).

התערוכה בתמיכת קרן אאוטסט לאמנות עכשווית וקרן בשביל האמנות