צנרת מתפרסת ומתפשטת בחלל כחוטי מחשבה. "ארבע עיניים" נודדות במסע בזמן בין תל-אביב למושב כרם בן זמרה, מסע
פיסי ומטפורי. הנסיעה בין תל אביב - ביתו הנוכחי של אסף אלקלעי, למושב - ערש ילדותו, הנה טווח הדילמות בין עיר למושב.
ברווח של המרחק הפיזי נמצא גם הפער האידאולוגי והתודעתי בין שתי תפיסות זהות.
 

על גב משאית נוסעת מפוסל בן-הים בגוש קלקר שראשו הוא סלע וגופו נח על ערימת סלעים, הסטודיו הנייד והפסל
המתהווה תוך כדי תנועה, בתהליך גריעה וחשיפת הצורה מתוך החומר, רצוף התבוננות על תהליך היצירה, ועל מקומה של
האמנות בהוויה הקיומית, הפרטית והקולקטיבית. בטווח הלא מוגדר, שנמתח בפיזיות בין שני קצוות, בין האורבניות הטכנולוגית
הקצבית, הליברלית והדיגיטלית של העיר, לבין המושב המונע על-ידי דינמיקה של טבע מול אדם, שפלסטיות מעצבת של הטבע
מפסלת את הנפש שלו.
 

הטווח הלא מוגדר הוא הרווח אותו מפסל אלקלעי, והרווח הזה מתהדהד בדימוי הכפול של הכד הכפול, כד אותו הכין אביו של
האמן כשהיה בגילו, משוכפל בתהליך צילומי על גבי פילם ומתורגם לתלת-מימד, שפת צילום של חשיפה כפולה הופכת למהות
יחסים גופניים.
 

האינסטליישן מאגד תנועה של מחשבות, קונסטרוקציית צינורות חלולים מדמה הווית כבישים ועליה סרט וידאו, מסע תודעתי, שבו סדרה של התרחשויות והדהודים של אבסורד ביוגרפי כמשל לתהליכי יצירה, כמו במשחק כדורגל תאילנדי על צלע מצוק, זחילה בשדות האינסופיים, החזרתם שוב, במעגלים על ריצפת הבית של אלקלעי. התאילנדים, בנכחותם השגורה במושבים מבטאים את מבטו של אלקלעי מתוך המקום ומחוצה לו גם יחד כהזרה.
 

שלט מכני ניצב על הצנרת המשורגת ונושא שלושה דימויים שנים מתחלפים אשר עשן המופיע בכולם מאחד את האקלים ביניהם; עשן פורץ ומיתמר מפתח מערת עלמא, סלון בית הוריו במושב כרם בן זמרה מעולה עשן וגוף האמן כפסל עירום על שולחן בסלון ביתו ועשן מסביבו. אלקלעי מנסח בשלט העירוני החשוף את הציר הרעיוני של המיצב, מיניות גברית והעשן המאחה בין המערה לבית כנוכחות מיתית מעורפלת, הבית הקמאי אל זה העכשיוי והגוף המתעצב ביניהם ומולם. העשן המאחד, בא והולך ומתפוגג כמו מחשבות, שבאות וחולפות. דימויים משורגים בלופ (loop) נצחי, זה בזה כצינורות האינסטליישן. הפיזיות של המיצב הופכת למחשבה והמחשבה לנוכחות מפוסלת. לצד כל אלה הקצה השני שמנכיח את בית האמן כמו מפציע על גב כדים ככלונסאות.
 

שרטוט אדריכלי של קו-המתאר של הבית בו גדל אלקלעי נישא על גב כדים, כדים כנוכחות של גוף. נשיאת הבית על גב כדים הנה משא של מחשבות על יציבות של השפה ועל האופן בו גם מתערערת. אלקלעי שוזר שפת פיסול לשפת צילום כארבע עיניים
שמתבוננות אלה באלה ומתאחדות למבט אחד. ארבע עיניים, מיצב של מבטים מתנגשים, מבטים מתאחים ובו בזמן נפרדים.